fbpx

פסיכודרמה

הפסיכודרמה הינה טכניקה חווייתית ומרשימה, בה היחיד עובר, בעזרת הקבוצה, התנסות אישית התפתחותית.
כל תהליך מודעות מחייב שיתוף פעולה עם ה”עצמי” ועם “האחר ” (או האחרים).
מודעות והתפתחות פירושם תנועה רגשית והכרתית, תנועה של הבנה פנימית ביחס למקום שבו אנו נמצאים אל המקום שאליו אנו רוצים להגיע.
התנועה הרגשית מתפרשת באופן בו אנו מתנהגים, חווים את הסביבה שלנו ופועלים ממנה ואליה.

בפסיכודרמה המנחה והקבוצה הם הסביבה הטבעית של הפרט. בקבוצת הפסיכודרמה, כל אחד, הוא הפרט / היחיד ובו-זמנית הוא גם הסביבה לאחרים. המנחה הפסיכודרמטי מכיל את התנועה הרגשית הנפשית של הקבוצה ומנווט אותה לעבר תהליכים התפתחותיים ומודעים.
בפסיכודרמה, המוקד העיקרי הוא מציאת חלופות נכונות יותר ומודעות יותר לעצמנו. אם בסביבה הרגילה קשה לנו כי אנו נעולים בתוך התנהגויות מקובעות שלנו והסביבה כבר יודעת למה לצפות מאתנו, הרי שבתהליך הפסיכודרמטי אנו יכולים להתנסות בחוויות אחרות, לבדוק דרכי התנהגות שונות ולקחת מה שמתאים לנו החוצה אל הסביבה שלנו.
תארו לעצמכם את האפשרות לחוות באמת, עם כל הרגשות והמחשבות , חוויות שעברתם בזמנים שונים במהלך חייכם, וכל זאת בסביבה מוגנת תומכת ואוהבת. וכשתסיימו לחוות , תהיו מי שאתם “כאן ועכשיו”.
דמיינו מה זה לבחור, להרגיש שאכן הבחירה בידיכם, כל האפשרויות עומדות בפניכם, אלטרנטיבות מגוונות והן ברורות ומובנות…
עכשיו….בחרו, קחו לכם את הרשות לבחור, מי מאפשר זאת? מתי בפעם האחרונה שקלתם את אפשרות הבחירה? בני כמה הייתם?…
דינה היתה בת 52 כשהגיעה לקבוצת הפסיכודרמה, היא התאלמנה זמן קצר קודם לכן, בעלה נפטר בפתאומיות, הילדים כבר עזבו את הבית, היא חיה בבית גדול לבדה, חיכתה מיום שישי לאחר, לילדיה שיבואו לאכול עמה, הקשיבה לשיחותיהם, לא הצליחה להיות ממש מעורבת ובעיקר חשה לא שייכת.
היא היססה מאוד האם עליה להשתתף בקבוצה, היא לא אוהבת קבוצות, להיחשף בפני כל כך הרבה אנשים? – היא טענה כי יש לה פחד קהל וכי אף פעם היא לא תביא את עצמה בפני כולם.
מספר חודשים לאחר שהקבוצה עבדה במרץ וחברי הקבוצה נפתחו האחד בפני השני, התחלקו ברגשותיהם ובספוריהם האישיים, העיזה דינה ופנתה לאחד מחברי הקבוצה, גבר כבן 40 , נאה, אב ל – 3 ילדים מתבגרים. היא התייחסה לאחד הסיפורים שסיפר על עצמו ועל אשתו שאיננה מבינה אותו ואת צרכיו, דינה כעסה עליו, היא כעסה מאוד, פניה האדימו, היא רעדה, המלים יצאו מפיה בזרם שוטף, היא לא יכלה לעצור את המלים הקשות “אינך יודע איזה אוצר יש לך בבית!”, “אשתך רוצה את טובתך!”, “תפסיק לקטר! “, “תתייחס ברצינות לחיים שלך”, הקבוצה הקשיבה בתדהמה, עד כה דינה לא דיברה ולא שיתפה אותם בהתרגשות גדולה כל-כך ולפתע…
אני כמנחה, האזנתי בתשומת לב גדולה ביותר, משהו קרה לנגד עיני, כשדינה עצרה לרגע, פניתי אליה ושאלתי אותה: “האם את מכירה את זה?”, דינה הביטה בי, היא החלה לבכות בשקט, הכעס האדיר נעלם ומשהו אחר החל לתפוס מקום, היא הינהנה בראשה, בקול שקט שאלתי שוב: ” אל מי דיברת עכשיו?”, דינה השיבה: ” אל עצמי”. בת כמה את בדיאלוג הזה? שאלתי, דינה השיבה: ” בת 42″. הקבוצה הקשיבה, מישהי נתנה לדינה כוס מים וניר. דינה הסתכלה על הריצפה, לא העיזה להרים את ראשה. “לאיזו תמונה בחייך את חוזרת?” שאלתי. דינה שתקה לרגע ואז אמרה: “כל בוקר כעסתי על בעלי עוד לפני שהוא יצא מהבית לעבודה”.
הזמנתי את דינה לקום ולבנות את הבית שלה , היא בנתה את המטבח, המקום בו בכל בוקר כעסה על בעלה כשיצאו לעבודה. בקשתי ממנה לבחור מישהו מהקבוצה שיהיה בעלה בתמונה, דינה הסתכלה על הקבוצה וללא הסוס בחרה בגבר שקודם לכן כעסה עליו. היא מיקמה אותו ב”מטבח” שבנתה וביניהם החל להתפתח דו-שיח כועס, כואב, מעייף וקשה כשדינה מחליפה עמו תפקיד, בכל פעם ש”בעלה” ענה לה. ניכר בה שהיא כועסת באמת, שהיא חווה שוב את אותם הכעסים. “מדוע לא לבשת את החולצה שגיהצתי לך?”, “מתי תחזור היום מהעבודה?” “מדוע אתה לא עושה את מה שאני אומרת לך?” ועוד… בכל פעם ש”בעלה” ענה לה במלים שהיא שמה בפיו, התרגשותה גברה, כעסה הלך והתעצם, היא חייתה מחדש את אותם ימים וארועים. לאחר מס’ דקות שאלתי אותה: האם יש אפשרות לדיאלוג אחר? דינה הביטה בי ובדמעות ומרירות אמרה: “קילקלתי הכל, הוא כבר איננו ואני לא יכולה לתקן”. הקשבתי לה ואמרתי: “את המציאות אי אפשר לתקן אבל אולי את יכולה לנסות לבדוק איך זה יכול היה להיות, לראות האם יש בתוכך אפשרויות אחרות להתנהגות שונה”. דינה פנתה אל “בעלה” ואמרה לו: ” אתה יודע אני דואגת לך, אני חושבת עליך, על הקשיים שלך ואני לא יודעת איך לעזור לך”… היא החליפה תפקיד ודיברה מתוך הדמות, מתוך דמות הבעל, היא אמרה: “אני לא מבין למה את כועסת עלי כל כך” ושוב חזרה לתפקיד שלה ושמעה מ”בעלה” את המלים האחרונות, היא ענתה לו: ” אני דואגת וכשאתה לא עושה מה שאני חושבת לנכון, אני דואגת יותר ויותר”. היא החליפה שוב תפקיד ושוב דיברה בשם בעלה: “כשאת כועסת עלי אני לא יכול להקשיב לך, זה מפחיד אותי!”. דינה חזרה לתפקידה והקשיבה וכך לאחר מס’ חילופי תפקידים, היא אמרה ל”בעלה”: “אני מתגעגעת אליך”, בחדר שררה דממה, אפשר היה לחוש את ההתרגשות של כל חברי הקבוצה, את התמיכה שהם תומכים בה מסביב. דינה החליפה תפקיד ודיברה מפי הבעל: “אני אוהב אותך ומתגעגע אליך מאוד, אני יודע שאת אוהבת אותי ותמיד אהבת אותי” – דיברה חזרה לתפקיד שלה. היא בכתה, חיבקה את “בעלה” ודיברה אליו. היא סיפרה לו על געגועיה אליו, על הרצון שלה לדבר אתו עוד קצת, על כמה חסרים לה הבקרים עמו לפני צאתם לעבודה. היא אמרה שהיא מצטערת על הכעסים שהיו בה כלפיו, על תחושתה כי ביזבזה כל כך הרבה זמן לשווא. הזמנתי אותה להחליף עמו שוב מקום. היא דיברה אל עצמה מתוך התפקיד של הבעל: ” אני אוהב אותך, הייתי רוצה שיהיו לנו עוד שנים ארוכות ביחד, לא חשבתי שזה יסתיים כל כך מהר, אחרת הייתי עושה מאמצים גדולים יותר להקשיב לך ולא לפחדים שלי, אני שמח שאנחנו מדברים עכשיו”.
דינה החליפה מקום בפעם האחרונה, היא הביטה ב”בעלה”, חיבקה אותו והבטיחה לו לא לבזבז יותר כוחות על כעסים מיותרים, היא הניחה את הראש על כתפו ובכתה. הקבוצה התיישבה סביבם ודינה החלה להרגע, היא פקחה את עיניה, חייכה בשקט אל האנשים שהקיפו אותה והקשיבה איך כל חברי הקבוצה מתחלקים עמה ברגשותיהם ומספרים כל אחד בתורו לאן זה לקח אותו בחייו שלו. מה זה הזכיר לו. חברי הקבוצה “הלבישו ” את דינה לאחר ש”התפשטה” בפניהם, היא לא נשארה לבד, לכל אחד היה משהו לחלוק עמה, דרך להתחבר אליה ולחוויות שהעלתה.

כותבת המאמר שרה גוברין, MA ביעוץ ותרפיות. מנחה מוסמכת בפסיכודרמה, מלמדת קורס יחסי מטפל מטופל וקורס פסיכודרמה במכללה לרפואה הוליסטית בכרכור ובביה”ס לרכיבה טיפולית “סוסים ואנשים” בכרכור.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישת יעוץ אישית

לפרטים נוספים וקביעת פגישת ייעוץ לחצו כאן >>